המרכז המסחרי ברובע ב' באשדוד היה בשנים האחרונות סיר מבעבע של מתחים בין תושבי השכונה הוותיקים לבין הפליטים האריתראים והסודנים המאכלסים אותו, סיר שלעיתים עלה על גדותיו והציף את הרובע כולו בחשדות, איבה, פחדים קמאיים ושנאת זרים.
אבל בחודשים האחרונים סיר חדש מבעבע בשכונה, סיר שממנו בוקעים ריחות מרתקים ומגרים של מאכלים אפריקאיים זרים ומסתוריים, כמו אליצ'ה, שירו וקצ'ה.
השמות אולי מזכירים במקצת כינויי לוחמים ביחידה 101 המיתולוגית, שבשנות ה־50 נלחמה במסתננים, אבל כאן במסעדת "הדגו" הקטנה, המוסד הקולינרי הטבעוני האפריקאי ברובע ב', מדובר בשמות מאכלים מענגים מאין כמוהם, שאולי דווקא הם ישכנעו את תושבי הרובע שהמסתננים היחידים בשכונה שלהם הם הריחות הנפלאים שבוקעים מהמסעדה.
הארוחה השבוע ב"הדגו" היתה חוויה מענגת מאין כמוה. זה לא רק האוכל המדהים, הטרי והטעים מאין כמותו, אלא כל חוויית האירוח, ההסברים, הנדיבות וכמובן המחירים הזולים.
הישראלים תמיד ממהרים
ב־18:00 בערב ביום שני דלת המסעדה היתה סגורה, אבל דקה מאוחר יותר הדגו הגיע על אופניו, נושא עימו חבילת פיתות טריות. "תיכנסו בבקשה", הוא הזמין אותנו למסעדה הריקה מסועדים ומכל ריח של בישול.
"אתה פתוח בכלל?", תהינו.
"ברור", הוא אמר במאור פנים. "תסתכלו בתפריט ותזמינו מה שאתם רוצים. כאן אני מכין את הכל טרי על המקום".
מאוחר יותר הדגו סיפר לנו כי הוא מעדיף תמיד שיתקשרו אליו לפני שמגיעים, בגלל שאין לו אוכל מוכן וכל מנה נעשית על ידו לאחר ההזמנה.
"ישראלים ממהרים תמיד", הוא מחייך, "באפריקה זה אחרת, לוקחים את הזמן. לאנשים לא אכפת לשבת ולחכות. זה חלק מהחוויה".
ואכן חוויה, אבל אז עוד לא ידענו שאנו בעצם בשטח טריטוריאלי אריתראי. לאחר שהזמנו ראינו את הדגו עמל במטבח, קוצץ וחותך ובוצע ומערבב, ואכן חיכינו בסבלנות ראויה לשבח, כי ב"הדגו" נהג כאריתראי, והתעסקנו בסלולרי שלנו כמו שאר הלקוחות שהגיעו אחרינו, אפריקאים במקור כולם, שבירכו אותנו בערב טוב ולא נתנו לרגע הרגשה של "מה אתם עושים כאן בכלל", אלא של "מה זה יש לכם מזל שבאתם לכאן, כי מה זה טעים כאן".
מסע הקסם המסתורי
וזה נכון, כי מה זה טעים כאן. הדגו הוציא לנו מרק עדשים, למרות שלא הזמנו, על מנת שישמש לנו לחברה בזמן ההמתנה למה שכן הזמנו.
זה היה מרק נפלא, עשיר, שהדגו הזמין אותנו להשליך לתוכו את רבע הלימון שהביא לנו, מה שהעשיר את טעמו העשיר כקורח גם כך.
לאחר כמה דקות הגיע האוכל על שני טסי כסף ענקיים, שעליהם היתה פרוסה אינג'ירה ענקית, חמצמצה וטעימה מאין כמותה, שעליה נחו תלוליות של תפריט הטעימות של המסעדה:
שירו - אבקת חומוס מתובלת עם רוטב עגבניות בנוסח אריתראי; תבשיל אליצ'ה - כרוב, תפוח אדמה, גמבה, גזר, בטטה וסלרי; תבשיל מנגולד ותפוחי אדמה אריתראי עלום שם; וגם סלט ירקות טוב וטרי.
קשה למצוא את המילים להלל, לפאר, לשבח ולרומם את הטעמים החדשים של כל המטעמים שזכינו לקבל מהדגו. מדובר בפיצוצים מבוקרים בחלל הפה של חמוץ ומתוק, של ארומות שונות ומרקמים חדשים, שלבד או יחד עם האינג'ירה היו מסע של קסם במקומות שלא ביקרנו בהם בעבר מעולם.
לעומת אמא של הבנות, שהזמינה את הטעימות, הזמנתי רק את האליצ'ה, כי בניגוד אליה אני אוהב לאכול ולא רק לטעום. אבל לא איש כהדגו יניח תלולית של טעם אחד, והוא הוסיף לצלחתי בנדיבותו מבחר דגימות מהמטעמים האחרים.
קפה ופופקורן
"להכין לכם קפה?", הוא שאל.
"ברור", אמרנו לו, "בלי קפה אנחנו לא זזים מכאן".
אבל זה היה סתם תירוץ, כי באמת לא רצינו ללכת לאף מקום. ריח חזק של פולי קפה עלה בחלל המסעדה. מסתבר שכמו כל דבר, גם קפה מכינים כאן על המקום. הדגו ניגש אלינו עם סיר המתכת שבו קלה הרגע את פולי הקפה וערבל אותו באוויר.
עננה קלה של אושר עלתה ממנו. זה היה טקס מופלא ומסתורי, שבסופו הגיע לשולחננו מגש עם קנקן קפה מעוקם מחרס, שנראה קצת כמו מגדל פיזה, ולצידו פופקורן ושתי עוגיות טחינה נהדרות... רגע, מה הפופקורן עושה שם?
"ככה אנחנו מגישים את זה", הדגו מסביר. האמת? לא רע בכלל. פופקורן כמו של פעם. לא כזה שמכינים במיקרו.
אז נכון שהשגרירות הרשמית של אריתריאה נמצאת במגדלי התאומים ברמת גן, אבל לטעמי השגרירות האמיתית היא כאן, ברובע ב', והוד רוממותו השגריר הדגו הוא למעשה דה פקטו זה שאחראי על היחסים בין תושבי שתי המדינות, כי מרובע ב' תצא בשורת השלום, השורו והאצ'לה לציון כולה.
מראה מקום:
"הדגו", רחוב רמב"ם 1, אשדוד
טלפון: 054-4427983
שעות פתיחה: כל השבוע מ־10:00 עד 22:00 (אבל כדאי להתקשר ולהגיד שמגיעים)
פסקול: שידורי הטלוויזיה האריתריאית
תג מחיר: מרק עדשים - על חשבון הבית, ספיישל טעימות - 40 שקל,
תבשיל אליצ'ה - 35 שקל, מגש קפה מסורתי - 30 שקל,
פעמיים שתייה - 20 שקל; סך הכל: 125 שקל
