לא יודעת איך להסביר את זה, אבל מרגע שיצאתי מהבית הכל צרם לי באוזניים ובעיניים. הרדיו באוטובוס שידר בווליום גבוה מדי, אחרי כן אישה שאלה אותי אם אנחנו ברציף לרכבת שנוסעת לתל אביב ולא עזר שאמרתי לה שאנחנו כבר בתל אביב.
וכשהרכבת עצרה בבאר יעקב, היעד שלי, משכו את תשומת ליבי פועלים שעמלו להחזיר רכב עבודה כבד אל הכביש אחרי שחלקו האחורי נתקע בחול. מערכת הקול ברכב הגדול הפיקה צליל מונוטוני ולא נעים בכל נסיון חילוץ כושל, ואני, מוטרדת ומוסחת מכל הרעשים, לא הצלחתי פתאום לאפס את עצמי ולסנכרן בין המפה לשטח.
צעקות התסכול של הפועלים התגברו. התקשרתי למספר של תחנת מוניות שהופיע על איזה שלט. לקח זמן עד שענו. "איפה את?" שאל סוף סוף הסדרן, ואחרי שעניתי לו, עוד שנייה כבר בקצה הסבלנות, אמרתי גם שאני צריכה מונית שתיקח אותי למרכז הרפואי לבריאות הנפש. בצד השני השתררה שתיקה.
"גברת", הוא אמר אחרי נצח, "בית החולים רחוק ממך 800-700 מטר. אני אסביר לך איך להגיע ברגל". ומשהו שוב השתבש ולא הסתדר, עד שהבנתי שאני בכיוון הלא נכון, הסתובבתי והתחלתי לרוץ, פוחדת לאחר. מתנשפת ועצבנית הגעתי למבנה בבית החולים, שנאספו בו כבר עשרות. מצאתי כיסא פנוי והסתכלתי איך כמה אנשים מנסים לכוון פסנתר שנצבע במיליון כתמי צבע ונשמע כאילו יצא משליטה בגלל שחלק מהקלידים שלו בכלל לא עובדים. ושוב שום דבר לא הסתדר לי ולא הבנתי מה בדיוק קורה פה עד שד"ר רונאל קרן ניגש למיקרופון, בירך את הנוכחים והתחיל לנגן על הגיטרה ולשיר "זה לא מוזר להרגיש מוזר. זה גם יפה לפעמים וגם עצוב..."
יש לו קול רך ונעים שקצת רעד מהתרגשות, ופתאום, לא יודעת איך, המציאות התרככה לי. הכל נרגע בפנים. עצמתי עיניים ונתתי לקול שלו ולמילים להיכנס לי ללב. בסוף השיר ד"ר קרן הודה שהוא עדיין מתרגש וסיפר איך נולדה במוחו האופרה שתכף נשמע בהשמעת בכורה - 'אלוהים במחלקה הסגורה'.
× × ×
ד"ר קרן (37) הוא מוזיקאי ורופא. שנים הוא כותב מוזיקה ומשחרר אלבומים לרשת, והיה עוסק רק במוזיקה אם היה אפשר להתפרנס מזה. את לימודי הרפואה עשה בבודפשט, הונגריה. כשסיים החליט להתמחות בפסיכיאטריה. "זה התחום היחיד ברפואה שמבחינתי אפשר לשלב בו מוזיקה", הוא אומר.
לנוכחים, קולגות שלו מבית החולים וגם ממסגרות טיפול חיצוניות, הוא מספר שבמשך שנתיים הגיע לחדר הזה כדי ללמוד מד"ר דורון לביא, שטיפל באמצעות אומנות ומוזיקה במטופלים גברים מהמחלקה הסגורה.
על השולחנות העמוסים בדפים צבעוניים, כדורי פלסטלינה קטנים, מדבקות וצבעים נחות חוברות עם טקסטים מתוך 'אלוהים במחלקה הסגורה'. העלילה מתחילה בכך שאלוהים מגיע למיון פסיכיאטרי ופוגש פסיכיאטר צעיר, מבולבל ונרגש שלא בדיוק מבין את הסיטואציה אז הוא עושה מה שהוא יודע לעשות ומאשפז אותו. במחלקה אלוהים פוגש מטופלים שמיד מאמינים לו שהוא אלוהים, אחרים דווקא מפקפקים. בסוף הוא יצטרך להחליט אם להשתחרר או להישאר.
× × ×
אל המיקרופון מוזמן רונן שפירא, שעמד בראש קבוצת מוזיקאים שחיברו מוזיקה לטקסט של ד"ר קרן. שפירא הוא מלחין, פסנתרן וזמר (בין שלל הפרסים שקיבל גם פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים, שהוענק לו ב־2005). שפירא עובד בכל העולמות - הקלאסי, האוואנגרדי, בפופ וגם ברוק (הוא עבד למשל עם ברי סחרוף).
האצבעות של שפירא מתחילות לרוץ על הקלידים. הוא לא מתאמץ להפיק צלילים מהקלידים האילמים. אומנית הקול רייצ'ל ג'ויס־וייס מצטרפת אליו ושרה את המילים ומשהו מתחיל לקרות בחדר. אנשים מעמיקים את ההקשבה, רואים להם את זה על הפנים. הנשימות נדחסות בין הצלילים. העומדים והיושבים נעים במקומם בתנועות קטנות. זה לא ריקוד, זה הגוף שמתרגם לתנועה את מה שאנחנו שומעים. תזוזות עדינות, אינטרפרטציות גופניות עדינות למצוקות שהאוזן לא מורגלת לשמוע כאופרה. אפשר לנוח. אלה המילים שעוברות לי בראש. אני מניחה על עצמי את הראש ומבקשת מהלב ומהדאגות והפחדים הרגילים שלי לפנות מקום למשהו אחר. רייצ'ל שרה ואני נתפסת לשורה אחת שמיוחסת לאלוהים: "קפצתי בנג'י מגן עדן", ונרגעת עוד יותר. אם לאלוהים מותר להשתגע אז גם אני יכולה קצת.
דניאלה פינקל, ראש תחום טיפול באומנות בבית החולים, מוזמנת למיקרופון ואומרת ש"היכולת לעשות חיבורים היא תנאי להתפתחות". גם המשפט הזה נתפס אצלי, ובימים הבאים אני אגלה שהוא ממשיך לייצר אדוות קטנות על הלב שלי.
רגע לפני שד"ר קרן לוחץ על פליי והצלילים הראשונים של האופרה נשמעים, דניאלה מזמינה את כולם - מטפלים, רופאים ומטופלים, ליצור בזמן שהם מקשיבים. בהתחלה אף אחד לא זז. ח', מטופל, יושב לידי. הוא צייר שמש ענקית. מישהי לידו מועכת כדורי פלסטלינה על נייר. על גיליון לבן וארוך שנתלה על הקיר מציירים אנשים את מה שעולה להם בראש ובלב כשהם מקשיבים למוזיקה.
× × ×
למחרת, בטלפון, סיפר ד"ר קרן על התהליך שהוליד את האופרה: "במשך שנתיים היתה פה קבוצה שנפגשה פעם בשבוע לנגן. הם, מטופלים מהמחלקה הסגורה, קיבלו כלי נגינה בסיסיים, בעיקר כלי הקשה. אנשים במצבים נפשיים קיצוניים ניגנו מה שנשמע לי בהתחלה מוזיקה כאוטית ומוזרה, אבל לאט לאט נפתחתי לשמוע יותר לעומק. הביטוי המוזיקלי להרגשות שלהם ולמצבם הנפשי הלך והתברר להם וגם לי. וזה היה מדהים. בגלל שהקשבתי ולא הייתי עסוק בלהיות רק פסיכיאטר הצלחתי גם לחבר את המוזיקה לסיפורים ששמעתי".
"כשהגעתי לבית החולים", אני מספרת לו. "בשער עברתי תחקור קטן למרות שבהזמנה היה כתוב שזה אירוע פתוח לציבור, אז למאבטח אמרתי שאני ציבור". ד"ר קרן צוחק: "לא היה בבית החולים אף פעם אירוע פתוח לציבור. אני מקווה שמעכשיו זה ישתנה. אני לא חושב שהחברה צריכה לדחוק את השיגעון אל מעבר לחומות כדי שלא לראות אותו ולשכוח ממנו. אני גם מקווה שבאירועים הפתוחים הבאים שיתקיימו בבית החולים יוכלו וירצו להשתתף יותר אנשים ולא רק מטפלים ומטופלים. בית החולים הוא חלק מהקהילה, לא טריטוריה נפרדת".
