"איך קורה שבחורה כמוך יושבת לבד? ככה, לבד, תקבלי את ה־new year?"' קטע את הרהוריי קול גברי. בימים רגילים הייתי מתרגזת על השאלה, מחילה עליה הגדרה של 'חוצפה מדרגה ראשונה' ומתעלמת. לא הפעם.
זה היה ה־31 בדצמבר, באחת השנים שבהן שהינו בחו"ל. כשבוע לפני כן קבענו ג' ואני שהפעם נקדיש את הערב לזוגיות שלנו. החלטנו לא להישמע להזמנות של חברים ולהעביר ביחד ערב 'פרוע' בסיור פאבים בעיר האירופאית הקרה שבה שהינו. "זה יהיה ערב בלתי נשכח", הבטיח ג'.
כמה ימים לפני הערב המובטח התנפלתי על החנויות. רחוב הקניות היה מואר ויפהפה, כדרכם של רחובות אירופאיים בתקופת הכריסמס והסילבסטר. עצי אשוח מקושטים האירו את הרחוב, דמויות של סנטה קלאוס הסתובבו בין הקונים, ערמונים וסופגניות מסוכרות הפיצו ריח משכר, והבגדים נראו נוצצים מתמיד. הייתי במצב רוח מרומם, מלאת ציפייה.
בסופו של יום חזרתי הביתה עמוסת שקיות, ובהן שלל יומי יקר: שמלה שחורה קטנה ונוצצת, נעלי עקב שחורות אלגנטיות, גרבוני תחרה שחורים, סט איפור חדש ושרשרת כסופה. לא מעט כסף יצא מחשבון הבנק, אבל המטרה מקדשת את האמצעים, שכנעתי את עצמי. אראה לג' שלמרות השגרה שמשתלטת על חיי הנישואין, עדיין אני, 'אשתו שלו', יכולה להפתיע אותו.
יומיים לפני הסילבסטר התקשר ג'. "לא תאמיני", אמר, וכבר בצליל קולו הבנתי את ההמשך. "לא אוכל להגיע. מבטיח לך שכשאגיע בסופ"ש נחגוג. עדיפה חגיגה מאוחרת מאשר בכלל לא, נכון?"
"אני מבינה", אמרתי לאחר שתיקה של כמה שניות. ידעתי שצליל קולי הסגיר את האכזבה.
"מצטער מותק", סיים את השיחה, "מבטיח לך פיצוי נאות".
ב־31 בדצמבר חזרתי מהעבודה כרגיל בשעות אחר הצהריים. הבנות חזרו ממערכת החינוך. ישבנו לשוחח על היום שעבר עליהן ועל היום שעבר עלי. "את יוצאת עם חברות הערב, אמא?"' שאלה בתי.
"לא", השבתי. "החלטתי להישאר בבית. נעביר את הערב כאן בכיף".
"אבא איננו, אז למי תיתני נשיקה?", שאלה בחצי חיוך בתי הצעירה.
"לכן", השבתי ברגע.
לאחר ארוחת הערב ולאחר שהבנות נרדמו נכנסתי לחדר השינה. על השידה, בצידה של המיטה, עמדו מסודרים הפריטים שקניתי לכבוד הערב, שהיה אמור להיות הערב של ג' ושלי.
לא, אמרתי לעצמי נחושה, הפעם לא אוותר. התיישבתי על המיטה, פשטתי את בגדי העבודה, גרבתי את הגרבונים, לבשתי את השמלה. אני יוצאת לבד. לא אשאר בבית בסילבסטר. התיישבתי בפאב האפל על כיסא בר גבוה, לגמתי לאיטי בלאדי מרי, ושקעתי במחשבות של מי יודע איפה ג' עכשיו ועם מי. ואז שמעתי את הקול גברי, שביקש לדעת למה אני יושבת לבדי.
כשסובבתי את המבט נתקלו עיניי בגבר צעיר ויפה תואר. מבטו מיגנט אותי. היה משהו ברגע הזה שזרק אותי לעברו של קווין קוסטנר בסרט 'שומר הראש', אותו קוסטנר ששמר על בטחונה ואושרה של ויטני יוסטון, כוכבת המוזיקה.
"צודק", מלמלתי, "מארי - נעים מאוד", הצגתי את עצמי בשם שאימצתי לעצמי באותו רגע, רק בשל שם המשקה. הרמתי את כוס הוודקה למעלה: "Happy new year".
"פיטר", חייך חיוך ממיס והתיישב לצידי.
השיח התפתח מהר. עיניים בתוך עיניים, האווירה היתה מחשמלת. הוא סיפר קצת עליו, אני סיפרתי קצת עלי, כשכושר ההמצאה עבד: הפחתתי כמה שנים מגילי האמיתי, סיפרתי שאני רווקה שזה עתה נפרדה מבן זוגה ולכן הגיעה לבד ובעצב לפאב. בסוף השנה, המשכתי לנדב פרטים לסיפור, אסיים קורס בישול ואחזור לארץ מולדתי. בשל המבטא הזר שלי הסגרתי את מוצאי: אמרתי שאני מתגוררת בישראל, שהרי ממילא כל יתר הפרטים היו פרי הדמיון וצורך השעה.
רוקנו לתוכנו עוד משקאות חריפים. הזמן התקדם. כשהחלה הספירה לאחור, פיטר (אם אכן היה זה שמו) התקרב אלי. היה לי ברור שאת נשיקת הסילבסטר אני חולקת איתו. ואכן, בדיוק בשעת חצות נצמדו שפתותינו בלהט.
"אמא, היה לי חלום מפחיד. אני יכולה לישון איתך?" שמעתי פתאום קול, "ולמה את לובשת שמלה?".
כמה שניות עברו עד שהבנתי שאני בעצם שוכבת במיטתי. נרדמתי כשאני לבושה בשמלה השחורה הקטנה והנוצצת. השעון הראה אחת אחר חצות. "איך הגעתי למיטה?", שאלתי את עצמי.
"אמא?"
"בוודאי", השבתי וחיבקתי אותה. בתי נכנסה למיטה הגדולה, התעטפה בשמיכה ונרדמה ברגע. קמתי לאיטי, פשטתי את השמלה והגרבונים, לבשתי את פיג'מת הדובונים ונשכבתי לצידה.
"את יודעת", לחשתי לה בידיעה שהיא כבר שקועה בחלום חדש, "לא ממש ברור לי אם הייתי בפאב וחזרתי, או שרק חלמתי חלום נהדר, ופשוט נרדמתי עם הבגדים ולא יצאתי מהבית. מה שחשוב שגם אם היתה זו מציאות וגם אם חלום, לכמה רגעים הרגשתי אישה ממש. ולא רק 'אשתו של'".
"איך היה לך הסילבסטר?", שאל ג', כשחזר באותו סוף שבוע הביתה. "יצאת עם החברות?".
"האמת שלא", השבתי. "חשבתי שתפתיע אותי. אפילו לבשתי את השמלה וחיכיתי, אבל לא באת. אין דבר, אשמור את השמלה והנעליים לשנה הבאה", המשכתי. "מה דעתך שאחרי ארוחת הערב עם הבנות נצא לאיזה פאב לחגוג בכמה ימי איחור את השנה החדשה, מין מסיבת סילבסטר מאוחרת?".
"בוודאי", השיב וחיבק.
בלילה יצאנו ג' ואני לפאב השכונתי לבושי ג'ינס, סוודר חם וצעיף צמר שכרוך סביב המעיל העבה.
"מה בשבילך?" שאל הברמן.
"בלאדי מרי", השבתי בלי לחשוב, ובלי ששריר זז בפרצופי.
