"אמיר נפרד ממני אתמול", הפילה חברתי שולמית את הפצצה. "הוא אמר שהוא מרגיש שמיצינו, אבל אני בטוחה שהוא פשוט מצא אחרת", הוסיפה בדמעות.
"מה?" החזרתי המומה. "את צוחקת איתי. כל כך הרבה שנים אתם יחד באהבה מטורפת. לא הגיוני".
ההודעה הדרמטית של שולמית הגיעה, באופן מקרי, כמה ימים לאחר שסיימתי צפייה בסדרה "דוקטור פוסטר" של ערוץ BBC One. היה לי קשה שלא להתחבר לדמותה של ד"ר ג'מה פוסטר, בת 37, שביום בהיר אחד, כשהכל נראה לה מושלם, המציאות התפוצצה בפניה.
לאחר שבמקרה הרימה מהשטיח שפתון שנפל מכיס מעילו של בעלה ומצאה שערה זרה על הצעיף שלו החליטה לעקוב אחריו. כשהיא מטיחה בפניו שהוא מנהל רומן מאחורי גבה הוא משיב, "כל הגברים בוגדים. חלקם מודים וחלקם מסתירים".
"יש מספיק סימנים", הסבירה לי שולמית. "הוא רזה לאחרונה, עושה המון כושר, חוזר הביתה בשעות משונות. את הסלולר הוא לוקח אפילו לשירותים, העיניים שלו בורחות ממני". היא לקחה עוד לגימה ביד רועדת מהקפה והישירה אליי מבט.
"תגידי", הנחיתה את השאלה, "את רוצה להגיד שבמשך כל השנים שבהן היית נשואה לג' מעולם לא חשדת בו? מעולם לא עלתה בך המחשבה שאישה זרה חדרה לתוך האינטימיות שלכם מבלי שאת יודעת מזה? לא פחדת?"
חזרתי אחורה בזמן. לשנים שבהן מתוך 365 ימים בשנה ברוטו ראיתי את ג' נטו עשרה ימים בחודש. נזכרתי בלילה הקר ההוא במדינה האירופית שבה שהינו. החלטתי לפנק את עצמי באמבטיה חמה בתום יום שגרתי מעייף. שם, כשאני מכוסה בועות סבון, השתלטו עליי המחשבות. החששות עינו אותי.
זה היה לאחר שבועיים שבהם ג' לא היה בבית. לא ידעתי בדיוק היכן הוא, גם לא יכולתי לדעת. לא יכולתי לדבר איתו כל אימת שבא לי, אלא חיכיתי לשיחות ממנו, שלרוב הסתכמו ב"מה קורה? הכל בסדר? מה בבית?" אינפורמציה ותו לא. לא יכולתי לשאול אותו איפה ועם מי הוא. והימים היו ימי טרום סלולר וטרום ווטסאפ של "נראה לאחרונה".
במבט לאחור, זאת הייתה שעת אמבטיה מטריפת דעת. הטריפה אותי המחשבה שאולי ג' מרגיש כל כך בודד עד שהחליט לחלוק ערב עם אחת הנשים שנמצאות איתו שם בעבודה. הנחתי, מתוך מחשבה ולא מתוך ידיעה, שיש נשים. לפחות אחת.
אולי יש מישהי איתו עכשיו, ייסרתי את עצמי, אפילו בלי כוונה. אולי משהו שהתחיל בארוחת ערב משותפת קטנה, רק כדי לא להיות לבד, המשיך בלהט היצרים לערב חפוז וסודי במיטה. וזה לא רק יצרים. כשם שחסרים לי החום והאינטימיות, הם בוודאי חסרים גם לו.
השעה הייתה מאוחרת. בחוץ חושך וקר. הבנות ישנו, היינו שם רק אני והמחשבות המטרידות. חשבתי להתקשר, אבל זה נדמה כחסר טעם: החברות בישראל שמכירות את ג' יגידו שאני הוזה. אימא תיבהל אם אתקשר עכשיו. את החברות פה שאלה כזאת רק תטריד, גם הן הרי באותה ספינה, מה גם שאין לי שום הוכחה.
נזכרתי כמה הייתי מחכה לרגע שבו ג' יחזור הביתה ממסעותיו. הייתי נצמדת אליו, מחבקת, שואפת את הריח. האם אי פעם בדקתי שהריח לא מוכר ויכול להיות ריח של בושם של אחרת, שאלתי את עצמי במבט לאחור.
האם, כמו בסדרה, כשהיה מוריד ותולה את צעיפו חשבתי לבדוק אם דבקה בו שערה שאינה שלו? האם עלתה בי המחשבה להציץ במכשיר הטלפון הפרטי שלו? ועד כמה הקשיתי עליו בשאלות של איפה ועם מי היה ואם הייתה שם גם אישה?
עד לאותה אמבטיה – זה לא קרה. אולי ובעיקר בשל העובדה שמה שחלף לנגד עיניי באותן שנים היו משימות העבודה שג' היה אמור לעשות עליהן "וי" כשהוא ממוקד בהן בלי לסטות מהן ימינה או שמאלה. הייתי בטוחה בגעגועיו, בנאמנותו לעבודה ולערכי המשפחה, בכך שלעולם לא יחליף אותי באחרת.
אז מה, יעל, הקשיתי על עצמי כשפרשתי לישון באותו לילה לבדי במיטה הגדולה, גם בשבילך נכתב השיר בלדה לנאיבית? הרי כל סיפורי הבגידות, בסופו של דבר, מתחילים אותו דבר: את פוגשת את אביר חלומותייך, אתם מתחתנים ואת בטוחה שאתם מושלמים.
ואז, יום אחד, בלי התראה, זה נופל עלייך כרעם ביום בהיר. אפשר שיספרו לך שראו אותם יחד, אפשר שתמצאי סימנים מחשידים ואפשר שהוא עצמו יבוא ויתוודה. כנראה אין אישה בכל העולם שתגיד שמעולם לא חשדה בבעלה ותימצא דוברת אמת. השאלה היא רק עד כמה את נותנת למחשבות האלה להשתלט עלייך ולנהל את יומך ועולמך.
כשהבוקר הגיע קמתי מהמיטה טרוטת עיניים עם התשובה: לא! לי זה לא קרה. ג' נאמן.
למרות שמעת לעת חזרו המחשבות המייסרות, דאגתי לסלק אותן באותה מהירות שבה הגיעו. ידעתי שאם הייתי שואלת את ג', היו שתי אפשרויות: או שהיה משיב בשלילה והייתי חושדת שהוא משקר, או שהיה משיב בחיוב. ומה הייתי עושה אז? איך הייתי מתמודדת? החלטתי שלא לשאול אותו על כך לעולם, ועמדתי בהחלטה.
שולמית ואמיר נפרדו. הוא אכן חולק את ימיו ולילותיו עם אחרת. כמה שנים לאחר אותה אמבטיה ג' ואני נפרדנו.
אבל מסיבות אחרות לגמרי.
